התאבדות- אין צורך להיבהל

איך נודע לי.

יום שבת.
ארבע לפנות בוקר. איש כבן שישים יוצא מביתו וצועד אל גן המשחקים הציבורי הסמוך.
חמש לפנות בוקר. הוא ישוב על הסולם הכי גבוה בגן וחבל על צווארו.

***

שבע בבוקר. אני רדום בדירת הסטודנטים שלי בבאר שבע. נדמה לי שאני שומע את צלצול הטלפון שבפינת האוכל. אני ממשיך לישון.
דפיקות על דלת חדרי?
"ספיר, זה נמרוד. יש לך טלפון מאימא שלך."
זה משונה. גופי נדרך. אני מזנק מהמיטה. תוך שניות אפרכסת הטלפון צמודה אל אזני.
"ספיר, בוא הביתה. אבא לא מרגיש טוב", אימי אומרת בטון שמעולם לא שמעתי ממנה לפני כן.
אני לא שואל שאלות. אומר לה, "בסדר, אני מגיע", ומניח את האפרכסת חזרה למקומה. אני חש שמשהו אינו כשורה, אבל לא מדמיין את הדבר הנורא הזה. כי איך אפשר לדמיין דבר כזה? איך אפשר לדמיין דבר משוגע שכזה?

***

תשע בבוקר. אני מחנה את המכונית מול בית הוריי ומוודא שאכן דלת הנהג נעולה (אז לא היו שלטים אלקטרוניים). מולי מתקרבת קרובת משפחה. היא לבדה.
"היי מה נשמע?" אני שואל.
היא לוקחת נשימה ואומרת את המשפט הבלתי נתפס, "אבא שלך התאבד."

התלבטתי לגבי כותרת הפוסט הזה.

הכותרת הראשונה שבחרתי הייתה איפה החיים הנפלאים שהבטיחו לנו בילדות? כי זו הייתה התחושה שעברה בי, חודשים רבים לאחר האירוע. השנייה קפצה והציעה את עצמה, התאבדות – מבוא לחיים משמעותיים כי זו היא החוויה שלי. ההתאבדות שימשה לי מנוף צמיחה.
אבל הנחת העבודה שלי היא שאם אתם קוראים כעת את השורות הללו, סביר להניח שרובכם לא מכירים את הנושא מקרוב. אז החלטתי להרגיע ולהודיע שנדבר על התאבדות, אבל אין צורך להיבהל.

כן, זה קרה לפני 25 שנה. מאז, עבורי, התאבדות היא חלק מהמציאות, עובדת חיים.

לאורך השנים דיברתי על הנושא בטבעיות עם חברים ועמיתים לעבודה. מעשהו של אבי לא הפך לסוד. ולאחרונה יצאתי עם סיפור המקרה למרחב הציבורי.
הפעם הראשונה הייתה ב "פרטיזן בתל אביב". מאז שהספר יצא לאור קיבלתי תגובות רבות על תיאור סצנת ההתאבדות בו.
בנוסף, בסרטון קמפיין גיוס ההמונים בהדסטארט, אני עומד במקום האירוע ומספר על שאבי בחר לסיים את חייו.

הדחף להוציא את הסיפור הכיל בתוכו תחושת שליחות.
לאחר ההתאבדות של אבי הייתי במקום בו סבלתי מאד וחייתי בתחושה שהסבל הזה לא ישתנה ולא יגמר לעולם. ומכוון שבסופו של דבר הדברים אכן השתנו לטובה אני סבור שהסיפור שלי יכול לסייע לאנשים הנמצאים במקום דומה.
הסיפור שלי יכול לסייע גם לאנשים הנמצאים בצומת משמעותית בחייהם. במשך השנים שוחחתי עם אנשים רבים ושונים. התובנות ממסלול החיים שעברתי היו טיפים נהדרים לשיפור איכות החיים שלי וגם שלהם. אחת הנקודות המעניינות שעלתה בשיחות הייתה שהרווחים הגדולים מהמסע שלי, היו אותן שאלות קשות, שצפו ועלו לאורכו.

שאלות, שאלות

בשבועות הראשונים שלאחר המקרה הייתי נתקל מדי פעם בספר או כתבה בעיתון העוסקים בשאלה, מהי משמעות החיים? וזו תסכלה אותי מאוד. היא נראתה לי שאלה ל"פלספנים", אותם פילוסופים שמברברים ללא שום תועלת.
השאלה שהעסיקה אותי במיוחד הייתה, למה בעצם להמשיך לחיות?
תבינו, האפשרות הזאת, להתאבד ולשים קץ לחיים, הפסיקה להיות עבורי סצנה היכולה להתרחש אך ורק בסרט הוליוודי או בכתבה בעיתון. היא הפכה למציאות ממשית, לעוד אפשרות בחירה במסגרת החיים שלי.
הייתי בדיכאון כזה או אחר. מדי יום, מספר פעמים ביום, שאלתי את עצמי איך אני אצליח להעביר את היום?

אחד הרגעים הקשים התרחש באחת השבתות.
נשארתי לבדי בדירה השכורה בתל אביב. שותפי לדירה טס לחו"ל, ובאותו בוקר לא נדרשתי לנסוע לאימי לארוחת שבת בביתה.
נכנסתי למטבחון והנחתי את קומקום המים על הגז. הדלקתי אותו, והלכתי להביא את הכלים המלוכלכים מהחדר שלי.
התיישבתי על מיטתי ובהיתי. ברגע מסוים המים רתחו והקומקום סימן לי בשריקה עזה לבוא ולסגור את הגז. האוזניים נחרשו, אך אני המשכתי לבהות אל הקיר.
שריקת הקומקום הטריפה אותי. כאילו רצה לומר לי "קום, קום, אין לך ברירה".
אבל אני רציתי להאבק, להלחם. לא זזתי.
"למה בעצם אני ממשיך את החיים האלה?" דיברתי אל עצמי. מתעלם מצפירת הקומקום שהחרידה בחוזקה את חלל הדירה. לא היה אכפת לי שכל השכנים יבואו. המשכתי לשבת בוהה אל הקיר ממול.
לפתע נשברתי. קמתי בסערה ובעטתי בחוזקה בארון הקיר כאילו להשיב חזרה תשובה לעולם הזה. מיהרתי לכבות את הקומקום.

***

עם הזמן מצב הרוח השתפר ולאחר מספר חודשים הבנתי שאני לא מתכוון למות.
אתם יודעים למה המשכתי לחיות? אין לי ממש תשובה טובה. אולי כי הייתי פחדן מדי לעשות את זה, או אולי משהו בתוכי לא רצה לוותר. כנראה מתוך אינרציה המשכתי לחיות. סביר להניח שהעובדה שהתמדתי והלכתי כל יום לעבודה סייעה לי מאד.

לאחר כשנתיים הכאב פחת וברמה הרגשית לא חשתי סבל רב. בגישתי האופטימית זרקתי את השאלות האובדניות, וחזרתי לשאלה, מהי משמעות החיים? אבל ככל שניסיתי למצוא את התשובה חשתי מתוסכל יותר ויותר. העובדה שהאנושות עוסקת בשאלת משמעות החיים מאז ומעולם הביאה אותי ברגע מסוים לקבל החלטה שלא אוכל למצוא תשובה טובה או מוחלטת לשאלה זאת, וזנחתי את המירוץ הזה.

במהלך השנים החלפתי את שאלת משמעות החיים בשאלה אחרת שהייתה והינה טובה יותר עבורי. היא הובילה אותי לחיות בשמחה ובתשוקה. הייתה זו השאלה, מהם חיים משמעותיים עבורי? ולה אכן מצאתי תשובה.
עם השנים פיתחתי מודל שהתאים לי. אני חושף אותו תוך כדי סיפור העלילה בספר "פרטיזן בתל אביב". עיקר כוחו בכך שהוא מודל פרקטי ולא פילוסופי. אני מתכנן לכתוב פוסט שלם המתאר ומפרט את המודל ואת הרציונל שלו. .

למה צריך לדבר על אובדנות?

אני יודע שיש אנשים שמכל מני סיבות סבורים שלא צריך לדבר על נושא האובדנות, ובטח לא בראש חוצות.
בשנים הראשונות שלאחר המקרה, עוד התלבטתי מעט בשאלה זו, בעיקר לאור הבעות הפנים של אלו ששוחחתי איתם על המקרה של אבי. ממש חשתי את החרדה בפניהם.
מהרגע הראשון לא רציתי שנושא האובדנות של אבי יהיה סוג של סוד וגם חשתי צורך להעביר מסר שמדובר בתופעה המתרחשת בחברה, שחייבים לדבר עליה ולא להתעלם ממנה.

אנשים בגילאים שונים, מסיבות שונות מבצעים ניסיונות התאבדות. בסופו של דבר למצב הנפשי הזה צריך להתייחס כמו למחלה שיש לטפל בה ולמנוע אותה.
תחשבו רגע על מחלת האלכוהוליזם. פעם לא דיברו על התופעה הזו, ואילו כיום יש מודעות. שזה אומר שאנשים מבינים שאפשר לטפל בזה, שישנן תכניות גמילה, שאסור להתעלם מאדם הסובל מכך, ושישנן דרכים למנוע את התופעה.
ככה הייתי רוצה לראות גם את רמת המודעות בנושא אובדנות.
חוסר השיח והטאבו על הנושא יוצרים אווירה בה אנשים אינם מודעים לאפשרות שלהם לפנות לקבל סיוע.

אי אפשר להתעלם ולטאטא את הנושא מתחת לשטיח.

כמו שתמיכה מערכתית בנושא תאונות הדרכים הביאה להפחתה במספר הנפגעים, כך ברור שתמיכה מערכתית נכונה בתופעת האובדנות תקטין את היקף התופעה.
ישנן אוכלוסיות שונות הזקוקות למענים שונים. לדוגמא, אוכלוסיית הגברים הגרושים בישראל היא בעלת אחוז התאבדויות גבוה במיוחד. (לפי משרד הבריאות : השיעור בקרב גרושים גבוה לעומת נשואים, פי 7.1 בגילאים 44-25 ופי 4.0 בגילאים 64-45 ). זו בפירוש קבוצה שניתן לסייע לה בהורדת שיעור המתאבדים וזו איננה הקבוצה היחידה.
על קבוצות נוספות המועדות לסיכון ניתן לעיין בפרסומים הרשמיים של משרד הבריאות.