מספר הצפיות בדף זה
לא יאומן מה מצאנו במסע שורשים בפולין 2019
לפני כמה ימים חזרנו חבורה של שמונה בני משפחה ממסע שורשים בפולין.
הסיפור המופלא והמדהים שהתרחש שם על אדמת פולין.
מה שקרה באותו יום רביעי ה- 28.8.2019 הוא בלתי נתפס.
הטמפרטורה 30 מעלות בצל. חם בפולין. אנחנו נכנסים בנסיעה איטית בשתי מכוניות ליישוב בילבה (Bielawa), עם תקווה בלב למצוא פרטים על משפחתה של אימי ששהתה במקום הזה בין השנים 1945 עד 1950.
מרכז העיירה פסטורלי. אי אפשר שלא להבחין בבניינים המטופחים, ביופיים של עציצי הגרניום האדמדמים סגלגלים התלויים בחלונות. אני קולט מרחוק שני בניינים גבוהים זכר לתקופה הקומוניסטית. חזותם מודרנית תודות לשילוב נהדר של גווני פסטל על קירותיהם.
הנה בניין העירייה. אנחנו מחנים את שתי המכוניות סמוך אליו.
אני ורעייתי נכנסים ראשונים פנימה. שרה דודתי, במקל הליכה ובפנים מלאות תקווה, צועדת בנחישות אחרינו יחד עם ביתה.
מהרכב השני יוצא דוד יהודה ומיד מדליק סיגריה. שיערו לבן ומבנה גופו צנום ורזה. הוא מתיישב על גדר אבנים ישנה ומתענג על העשן החודר לריאותיו. חבורת הרכב השני מחליטה להמתין יחד אתו.
אני בין דאגה לתקווה. הרי הזהירו אותנו שיתכן שבית העירייה יהיה סגור, אבל הנה הוא פתוח וממוזג. אמרו אנטישמיות, אמרו שהפולנים לא ישתפו פעולה. לא נותר לי אלה לקוות שכל התחזיות הפסימיות הללו תתבדנה.
במבואה לבניין העירייה מתברר ששתי פקידות המודיעין לא דוברות את השפה האנגלית. האחת מבקשת מאיתנו להמתין, ובתאום מופלא, השנייה מרימה את שפופרת הטלפון הקווי, לוחצת על אחד המקשים וזורקת משפטים מהירים בפולנית. עיניה מביטות בנו בצורה מעוררת חשש.
זהו, עכשיו יבוא הפולני האחראי שיזרוק אותנו מהבניין. שיסביר לנו שאין לנו מה לחפש כאן.
אבל במקום הפולני המחוספס הגיעה קמילה…
מהצד השני של הבניין התקרבה אישה בלונדינית צעירה ויפיפייה. היא ניגשה אלינו, הציגה את עצמה, וביקשה לברר מה רצוננו.
המומים, אנו מתחילים להסביר לה את את מטרת בואנו. קמילה הופכת את בקשתנו לרשימת משימות, ומודיעה לנו שהיא תתלווה אלינו בכל ביקורינו. למזלנו התברר שהיא לא רק יפה אלה גם חכמה ואלופה. היא הובילה אותנו ממשרד למשרד ודאגה שנקבל שירות מצוין מכל הפקידים הרבים שפגשנו.
בחדר הראשון אליו הובילה אותנו, הפקיד הפולני איתר במחשב (לאחר דבקות במטרה מצידה ומצידנו) את פרטי הלידה של דודי יהודה. שמחנו, אבל לפתע הוא נעלם. קמילה הסבירה שהוא הלך לחפש משהו. התקשרנו מיד ליהודה שיכנס לבניין ויגיע למשרד.
מיהרתי לכניסה לבניין העירייה להביא אותו. דודי יהודה עבר את משוכת גיל השבעים, ובכל שנות חייו לא היה בטוח היכן נולד ומה תאריך הלידה המדויק שלו. מסתבר ששום דבר בחיים לא מובן מאליו, גם לא תעודת לידה.
במשרד חיכתה לו דודה שרה, אחותו.
"מה קורה?" הוא שואל אותה. ולפני שהספקנו לענות, הפקיד הפולני הופיע. פניו קורנות, ובידיו המחברת המקורית בה נמצאת תעודת הלידה של דודי יהודה. קמילה הסבירה שהוא הביא אותה ישירות מהארכיון.
מסתבר שתאריך הלידה שהיה כתוב בתוכה היה שונה מתאריך הלידה שמודפס בדרכון של דודי. ניכר היה שיהודה מתרגש. כולנו התרגשנו. אין מילים לתאר את התרוממות הנפש באותם רגעים.
דודי יהודה מחזיק את תעודת הלידה המקורית שלו
לפני שנמשיך בסיפור המופלא שהתרחש בהמשך היום.
הנה מעט רקע על המשפחה:
שנת 1939. באותם ימים סבי וסבתי (חיים ובלה רוזן) חשו בסכנה המתקרבת. לכן מספר חודשים לפני שהגרמנים כבשו את פולין הם ברחו לרוסיה. הם עזבו את עיר מגוריהם וילנה שבפולין יחד עם ביתם היחידה זהבה. (זהבה ז"ל היא אימי).
במהלך המלחמה הם נדדו ממקום למקום. סבתי הרתה פעמיים. כך הדודים שלי,אלי ושרה, נולדו. סבי נלקח למחנה עבודה רוסי, ממנו חזר (לאחר כשנתיים) חלוש וחולה.
לקראת סיום המלחמה (1945) כל המשפחה הגיעה לעיר בילבה שליד ורוצלאב שם נולד האח הרביעי יהודה.
בשנת 1949 סבי נפטר. כמה חודשים אחר כך, בשנת 1950, סבתי וארבעת ילדיה עלו ארצה.
דרך אגב, עם עלייתם ארצה, שרה ויהודה שהיו אז בני 5 ו 3 הופרדו משאר המשפחה למשך שלושה חודשים כדי לקבל טיפול בגזזת. אכן לא יאומן. הפרידו ילדים בגיל כזה מאימם ואחיהם.
במשפחתי שלושה דורות של שואה:
דור שורדי השואה, למשל הוריי. אלו הם דור 1.0 .
דור שני לשואה. אלו הילדים של דור ראשון, למשל אני ואחיי. אנו דור 2.0
אבל מסתבר שישנו גם דור 1.1 . משתייכים אליהם אלו שעברו את השואה, אבל מסיבות טכניות הם לא מוגדרים כשורדי שואה. למשל חלק מהאחים של אימי, הדודים שלי.
אז הנה המשך הסיפור
מתעודת הלידה למדנו פרטים נוספים על סבא וסבתא שלי וביניהם כתובת הבית בו גרה המשפחה.
במהירות הקלדתי את שם הרחוב ומספר הבית ב- google maps . הסתבר שהבית במרחק הליכה מבית העיריה.
בהנחייתה והובלתה של קמילה, יצאנו את הבניין, התהלכנו ברחוב, ונכנסנו לבניין אחר. משרד חדש עם פקידים חדשים.
קמילה מבקשת מהם לאתר פרטים על המשפחה. לאחר כמה ניסיונות אחת הפקידות מרימה את קולה וניגשת אל הדלפק עם ספר כבד. אנו מביטים המומים, בתוכו נמצאה רשימה בה מתועדים כל בני המשפחה ומקום הולדתם ברחבי אירופה. עיניה של דודה שרה לחות, עכשיו היא סוף סוף יודעת היכן היא באמת נולדה.
בסיום קמילה שואלת אם נירצה להצטלם עם סגן ראש העיר. אנחנו מסכימים בשמחה , אחרי הכל זאת דוד יהודה הוא יליד העיר.
צילום במשרדו של סגן ראש העיר
הבית של סבא וסבתא
קמילה מבקשת להיכנס לישיבת מועצת העיר. אנו נפרדים ממנה בחיבוקים ונשיקות, ויוצאים מבית העיריה, מובלים ע"י גוגל לבית סבי וסבתי.
לפני שעה קלה הגענו לבילבה חסרי כל מידע ופרטים, והינה כעת אנו עומדים מול הבית בו גרה אימי, אחיה והוריה. סגירת מעגל לאחר 70 שנה. שוב התרגשות עצומה.
בית סבא וסבתא
ההתפרצות שלנו לישיבת מועצת העיר
אנחנו מסתובבים בשכונה בה אימי, אחיה והוריה בילו כחמש שנים. נוגעים בבית בו סבי נפטר. ברגע מסוים הדודים מסמנים שמיצו את החוויה. כולנו נרגעים ומתקבלת החלטה שזו העת לנסוע לאכול ארוחת צהרים. שוב גוגל לעזרתנו במציאת מסעדה.
לאחר הארוחה אנו קונים זר פרחים ענק ובונבוניירה וממהרים חזרה לבניין העירייה. אנו חשים שהדרך הטובה ביותר להודות לקמילה היא בהתפרצות לישיבת העירייה ובאמירת כמה מילים טובות על השירות שקיבלנו.
***
אנו מטפסים במדרגות לעבר אולם הישיבות. לפתע, נע מולנו זרם של אנשים הלבושים בחליפות ובבגדים מהודרים.
"אוי, הישיבה הסתיימה" אומר אחד מאיתנו.
רעייתי תופסת פיקוד. כמיטב המסורת הישראלית היא מסמנת להם בידיה, ומבקשת מהם (באנגלית) לחזור אחורה ולהיכנס לאולם הישיבות מכוון שעליהם לשמוע הודעה חשובה.
כפי שניתן לראות בסירטון, נכנסנו לתוך אולם מפואר גדוש באנשים. סיפרנו להם את שקרה בכל אותו בוקר, ועל השירות הנפלא שקיבלנו מקמילה. ארבעים חברי המועצה השיבו לנו במחיאות כפיים סוערות.
הנה סירטון על מה שקרה שם:
רעייתי מודה לחבריי מועצת העיר ולקמילה (לידה עומד סגן ראש העיר ומתרגם)
תודה ופרידה מקמילה האלופה
ההגעה לבית הקברות והרעיון הספונטני והנפלא של מרק(Marek).
משם נסענו לבית הקברות היהודי. כל מה שהיה בידנו הוא צילום של הקבר משנת 1949. ידעתי שמדובר בבית קברות מאד ישן, בו חלק מהמצבות חסרות. לכן הנחתי שהסיכוי למצוא את קיברו של סבי היה נמוך.
את פתיחת השער הנעול תיאמתי מבעוד מועד עם יהודי מקומי בשם מרק (Marek) האחראי על המקום (איך איתרתי את מחזיק מפתחות בית הקברות? – זה סיפור בפני עצמו).
כולנו נכנסים לבית הקברות וסורקים אותו. מהר מאד אנו מבינים שיהיה קשה למצוא את הקבר.
אנו סורקים את בית הקברות
ברגע מסוים אני שולף את צילום המצבה של סבי, ומראה אותו למרק.
תמונת קברו של סבי בעיר בילבה ביום גילוי המצבה
מרק מביט על התמונה ומחליט לחייג למישהו. השיחה בפולנית ואינני מבין דבר.
"תכף יבואו אנשים לעזור", הוא אומר לי באנגלית משובשת.
אנחנו ממשיכים לסרוק את בית הקברות עשר דקות נוספות. לפתע נכנסת בהליכה מהירה לבית הקברות, אישה בעלת שיער בגווני נחושת. שמה Anna Gruzlewska, היסטוריות חוקרת, המתמחה בנושא הקהילות היהודיות ששהו באזור זה בשנים 1945-1950. היא איננה דוברת אנגלית, לכן הביאה את ביתה הדוברת אנגלית שוטפת וזו שימשה כמתורגמנית מצוינת.
כבר בתחילת דבריה אנה הצהירה שהיא יודעת מיהו סבי. מסתבר שהוא כיהן כמזכיר הקהילה היהודית בבילבה.
היינו המומים.
באופן טבעי, תקופה זו בשואה פחות מתועדת. אז תגידו, מה הסיכוי שנפגוש חוקרת של התקופה, שאף הוציאה לאור ספר על הנושא?
התיישבנו ושוחחנו עימה ארוכות. היא העבירה לנו מידע רב. החלפנו טלפונים והיא התנדבה לבצע עבורנו עבודת מחקר (זה הפט'יש שלה)
תגידו אם זה לא יום מדהים, אז מה כן?
מתוך הספר פולין-ירושלים 1945-1950
היום המדהים עוד לא הסתיים…
בעצתה של אנה החלטנו לנסוע למוזאון העיר בילבה. אולי יש שם חומר על המשפחה. אני מבצע בדיקה מהירה בגוגל, מסתבר שהמוזאון נסגר בשעה 18:00 .
השעה 15:45 ולהגיע לשם זה עניין של רבע שעה.
"יופי, יהיו לנו שעתיים לחפש שם", הכרזתי ומיהרנו לרכב.
אנחנו מחנים מול המוזאון בדיוק בשעה 16:00 . אוי, הוא נראה סגור.
מאוכזב אני ניגש לדלת המוזאון. אוי, כתוב שהוא פתוח עד 16:00 . אוי, תפסנו את גוגל טועה!
אני מחליט ללכת מסביב למוזאון, והנה גברת יוצאת ממנו ונועלת דלת אחריה.
אני פונה אליה, מסתבר שהיא האדם שאנחנו צריכים, אבל היא רוצה ללכת הביתה.
רעייתי מצטרפת, "באנו מרחוק, מישראל" היא מנסה. אבל הגברת מצביעה על השעון ועונה באנגלית שהיא מצטערת.
משיחתנו אנו מגלים שבעלה הוא היסטוריון. אני מבקש כרטיס ביקור. כבר הספקתי לשלוח אליו מישראל רשימת שאלות ובקשות.
היה טיול נהדר. הגשמנו חלום לדודים שלנו וגם לנו.
אההה והיה גם העניין עם ה – AFFOGATO.
באחד הימים נסענו לכפרים המצוירים. בקרבתם מצאנו מסעדה איטלקית עם תנור נהדר (ואוכל טעים). התפריט לא היה באנגלית וזה כיף אמיתי – לאכול בדיוק כמו שהמקומיים אוכלים ובאותם מחירים.
שם טעמתי את ה- AFFOGATO הכי טעים בעולם.
מדובר בקינוח איטלקי די פשוט. אספרסו חם על גלידת וניל קרה (ואפשר קצת קצפת).
מאותו רגע בכל הזדמנות שנכנסנו לבית קפה מייד בררתי,
"האם יש לכם AFFOGATO ?"
"כן. יש לנו AFFOGATO " השיבו רובם.
אבל זה היה דומה יותר לאייס קפה, ולא ל AFFOGATO.
מאז אני חולם על … AFFOGATO אמיתי.
